הדברים הקטנים שגורמים לבית להרגיש בית

לפני כשנה עברנו בית. אומנם באותו המושב, מרחק של פחות מקילומטר, ועדיין – כל מי שעבר דירה בשנים האחרונות בטח יודע שמדובר באירוע שמערב בתוכו התרגשות גדולה לצד כמות לא הגיונית של קרטונים, שקיות ודברים שלא ברור למה שמרנו אותם מלכתחילה.
אבל דווקא המעבר הזה גרם לי לחשוב לא מעט על הקשר שלנו לבית. מה בעצם גורם לאוסף של קירות, רצפה, חלונות ודלתות להפוך למקום שאנחנו מרגישים שהוא שלנו? 

הרי ביום הראשון בבית החדש הכול היה שם. המטבח היה מטבח, הסלון היה סלון, לכל אחד היה החדר שלו ובכל זאת, לקח קצת זמן עד שהתחלתי להרגיש שאני בבית שלי...
עם הזמן הבנתי שמה שעשה את ההבדל לא היה רהיט חדש שקנינו או צבע שבחרנו לקיר. אלה היו דווקא הדברים הקטנים שהתחילו להתפזר בבית ולהכניס לתוכו אותנו

עדר הפילים הפרטי שלי
אחת הדוגמאות הכי טובות היא אוסף הפילים שלי. במשך כמעט עשור שבו טיילתי לא מעט בעולם, אספתי פילים ממקומות שונים. זה לא משהו מתוכנן שהחלטתי עליו יום אחד, אלא אוסף שפשוט הלך וגדל עם השנים. פיל אחד מזכיר לי טיול מסוים בתאילנד, אחר מקום שאהבתי באוסטרליה שבו היו לי מלא הרפתקאות , ואחד בכלל מזכיר לי אדם שטייל איתי לתקופה ואפילו קצת התאהבתי בו (-:
עם הזמן גם כל האנשים הקרובים אליי כבר למדו את העניין. אם מישהו נוסע לחו"ל ושואל אותי מה להביא לי, התשובה די ברורה: פיל . כשסידרתי אותם בבית החדש הרגשתי שמשהו מתחיל להתחבר. פתאום זה כבר לא היה מדף בבית חדש. זה היה המדף שלי, עם השנים והטיולים והאנשים שלי עליו

המקרר שלי הוא אלבום תמונות
המקרר שלנו עמוס במגנטים. אבל ממש עמוס. מגנטים מאירועים, מחתונות, ממסיבות ומכל מיני רגעים שנאספו לאורך השנים, ועל רבים מהם פרצופים של אנשים שאנחנו אוהבים. אני יודעת שהיום הטרנד הוא מקררים נקיים ומינימליסטיים, אבל אין סיכוי שאני מוותרת על שלי. עושה לי טוב לראות את כל הפרצופים האהובים האלה בכל פעם שאני פותחת את המקרר. ובתור גרגרנית, בואו נגיד שיש להם לא מעט הזדמנויות לפגוש אותי במהלך היום  (-:גם כאן קרה לי משהו דומה אחרי המעבר. ברגע שהמגנטים והתמונות חזרו למקרר, המטבח החדש הרגיש קצת יותר שלנו

ויש דברים שאי אפשר לארוז בקרטון
אבל לא כל מה שיוצר תחושה של בית הוא חפץ. זה הספל הקבוע שאני שולפת כמעט אוטומטית כשאני מכינה קפה. השמיכה המפוספסת שתמיד זרוקה על הספה ואני מרגישה שיש לה חיי נצח, המוזיקה הישראלית שמתנגנת ברקע, הנעליים של הילדים שמופיעות במקומות שבהם נעליים בהחלט לא אמורות להופיע והריח של אוכל מנחם שמתבשל במטבח.
כשעוברים בית מבינים את זה אפילו יותר - אפשר לקחת את אותה ספה, אותו שולחן ואותם כלי מטבח ולהכניס אותם לחלל אחר לגמרי, אבל התחושה של בית נוצרת לאט. צריך לחיות במקום. לבשל בו, לארח בו, להתעצבן בו, לצחוק בו, לשתות בו את הקפה הראשון של הבוקר ולצבור בו זיכרונות חדשים ורק אז הקירות מפסיקים להיות סתם קירות

קצת חיים בתוך אגרטל
ויש עוד משהו קטן שתמיד עושה לי תחושה של בית - פרחים. אני אוהבת להניח זר פרחים על השולחן או בפינת העבודה שלי. מבחינתי ממש לא צריך אירוע מיוחד ולא צריך זר ענק ומפואר. לפעמים אפילו כמה פרחים פשוטים בתוך אגרטל מספיקים לי כדי להכניס הביתה צבע וחיים. יש משהו בפרחים טריים שמיד משנה קצת את האווירה. אולי בגלל שהם מכניסים חתיכה קטנה מהטבע פנימה, אולי בגלל הצבע ואולי בגלל הריח. ובניגוד לחפצים שאנחנו כבר רגילים לראות ולא באמת מבחינים בהם, זרי פרחים משתנים כל הזמן. הם נפתחים, פורחים, ולכמה ימים הופכים להיות חלק מהנוף המשפחתי

ואולי זה מה שאני אוהבת בהם: הרי בינינו, אף אחד לא באמת צריך זר פרחים בבית, אבל איכשהו כשהוא שם, הבית מרגיש לי קצת יותר שמח

אז מתי בית הופך להיות שלנו?
שנה אחרי המעבר, אני חושבת שאני כבר יודעת לענות על השאלה הזאת קצת יותר טוב -
בית לא הופך לשלנו ביום שמקבלים את המפתח, וגם לא ביום שבו פורקים את הקרטון האחרון. הוא הופך לשלנו בהדרגה, ככל שאנחנו משאירים בו עוד ועוד סימנים קטנים של החיים שלנו.
אצלי אלה הפילים שאספתי במשך שנים, המגנטים על המקרר, הפרצופים של האנשים שאני אוהבת, הקפה של הבוקר, הבלגן של הילדים, הריח של האוכל, זר הפרחים שמונח לפעמים על השולחן וכמובן האנשים שחיים איתי בתוך כל זה