הריחות שמחזירים אותנו הביתה

יש דברים מהילדות שאני כבר לא באמת זוכרת. פרצופים של אנשים שפגשתי, שמות של ילדים שלמדו איתי, מה בדיוק לבשתי ביום הראשון בכיתה א' ואפילו איך נראה החדר שלי בתקופות מסוימות. אבל ריחות? אותם, באופן קצת מוזר, אני זוכרת מצוין ! מספיק לפעמים ריח אחד קטן ולא צפוי כדי להעיף אותי שלושים או ארבעים שנה אחורה. 

ריח של דשא קצוץ, למשל, מחזיר אותי מיד לחצר המשק של סבא יצחק, אני וחבורה של בני דודים מסתלבטים על הערסלים בזמן שסבא מסתובב סביבנו עם המכסחת האהובה שלו.
ריח של גשם ראשון על אדמה יבשה עושה לי משהו בבטן שאני אפילו לא יודעת להסביר.
יש גם ריחות הרבה פחות פואטיים - כלור של בריכה שזורק אותי ישר לקייטנות בילדות,
פלסטיק של גלגל ים חדש או ריח של קרם הגנה - שמספיקים כדי להחזיר אותי בשנייה אחת לחופש הגדול של שנות ה-80 העליזות 

זה מצחיק, כי לפעמים אני אפילו לא זוכרת אירוע מסוים שקשור לריח. אני פשוט מריחה אותו ופתאום מרגישה משהו. כאילו הגוף זכר לפני שהראש הספיק להבין למה

מכונת הזמן הפרטית שלנו
יש משהו קסום בחיבור שבין ריח לזיכרון. חוש הריח קשור באופן הדוק לאזורים במוח שמעורבים בזיכרון וברגש, ולכן ריח מוכר יכול להציף בבת אחת לא רק תמונה מהעבר, אלא גם תחושה שלמה שהתלוותה אליה

אולי בגלל זה אנחנו יכולים לעבור ליד מאפייה ולהיזכר פתאום במטבח של סבתא, להריח בושם מסוים ולחשוב מיד על אדם שלא פגשנו כבר שנים, או להיכנס למקום שמעולם לא היינו בו ולומר: "וואו, יש פה ריח של הבית של ההורים שלי" . לפעמים זה אפילו קצת מטלטל. הרי תמונה ישנה אנחנו בוחרים לפתוח. שיר נוסטלגי אנחנו יכולים לבחור להשמיע. אבל ריח פשוט תופס אותנו לא מוכנים

לכל אחד יש את ספריית הריחות שלו
אני חושבת שלכל משפחה יש אוסף ריחות פרטי משלה. אצל משפחה אחת זה ריח של חמין בשבת בבוקר, אצל אחרת ריח של עוגת שמרים. יש מי שיזכרו את הבושם הקבוע של אמא - אחיותיי ואני למשל משתמשות בבושם האלמותי של אמא שלנו זכרונה לברכה, וככה מרגישות את הנוכחות שלה יום יום... 
ויש מי שיזכרו את האפטרשייב של אבא, את ריח הכביסה הנקייה בבית או אפילו את הריח של הג'יפ המשפחתי בטיולים. וכשגדלים, בלי להתכוון, מתחילים לבנות ספריית ריחות חדשה גם לילדים שלנו. לפעמים אני תוהה אילו ריחות הבנים שלי יזכרו מהבית בעוד שלושים שנה. האם יהיה זה ריח של ארוחת שישי? הקפה של הבוקר? הדשא בחוץ? אולי דווקא משהו שאני בכלל לא מייחסת לו היום שום חשיבות? כנראה שאי אפשר לדעת. וזה אולי חלק מהיופי

ויש גם זיכרונות שמגיעים בתוך זר
פרחים הם דוגמה נהדרת לכוח הזה של הריח. אנחנו רגילים לחשוב על זרי פרחים קודם כל דרך העיניים - הצבעים, השילובים, הגודל, העיצוב -אבל לפעמים דווקא הריח הוא זה שנשאר איתנו הרבה אחרי שהזר כבר איננו. אני למשל מריחה ורדים וחוזרת איתם ישר לבית של סבתא תחיה, אחרים נזכרים באביב בגלל ריח מסוים של פריחה, ויש מי שפרח אחד מסוים ייקח אותם ישר לחתונה, ללידה, ליום הולדת או לאדם שהיה חלק משמעותי מהחיים שלהם

אולי בגלל זה, כשאנחנו בוחרים זר פרחים למישהו, שווה לפעמים לחשוב לא רק על מה יפה אלא גם על מה מוכר לו. אם אנחנו יודעים שסבתא שלו תמיד גידלה ורדים, שאמא שלו אהבה במיוחד ליליות או שיש פרח שמזכיר לו מקום מסוים - פתאום הזר מקבל עוד שכבה. הוא כבר לא רק מתנה יפה, אלא משהו שנוגע בזיכרון

בסוף אנחנו זוכרים דווקא את הדברים הקטנים
ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שהזיכרונות הכי חזקים שלי הם לאו דווקא מהרגעים הגדולים. לא תמיד אלה החופשות המפוארות, האירועים או הדברים שעליהם צילמנו מאה תמונות.

לפעמים אלה דווקא הדברים שאף אחד לא חשב לצלם. מגבת שיצאה עכשיו מהכביסה. דשא שזה עתה נקצר. עוגה בתנור. זר פרחים שמישהו הניח על השולחן.
אולי זו גם הסיבה שריח מסוגל לרגש אותנו כל כך. הוא לא מבקש מאיתנו להיזכר. הוא פשוט מגיע, בלי הודעה מוקדמת, פותח איזו מגירה שהייתה סגורה שנים - ולרגע אחד אנחנו שוב שם.
באותו בית, באותו קיץ, עם אותם אנשים. ולפעמים, אפילו לא צריך יותר משנייה אחת כדי להרגיש שחזרנו הביתה